לא אחת נשאלנו האם בריכת שחייה המופעלת ביישוב מסווגת “כבריכה פרטית” או “בריכה ציבורית”.
ככל והתשובה הינה שמדובר בבריכה ציבורית, נשאלת השאלה האם היא טעונה רישוי עסקים?
הגדרות – “בריכה פרטית” / “בריכה ציבורית”
- “בריכה פרטית“- מוגדרת בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) (תיקון מס’ 2) (חלק כ”א- בריכות שחייה) התשס”ח- 2008- כבריכת שחייה מיוחדת ביחידת דיור אחת בלבד, המיועדת לשימוש פרטי של אותה יחידת דיור. ככזאת היא איננה טעונה רישיון עסק.
- “בריכה ציבורית” – אינה מוגדרת בחקיקה, אולם מההגדרה של בריכה פרטית ניתן להקיש, כי כל יתר סוגי הבריכות המשמשות יותר מיחידת דיור אחת, הינן בהגדרתן “בריכה ציבורית“.
- מהאמור עד כאן עולה, כי בריכת שחייה במושב / קיבוץ, יישוב קהילתי נכנסת להגדרה של “בריכת שחייה ציבורית“, ולפיכך, נדון בשאלה האם בריכות השחייה ביישובים הנ”ל חייבת ברישיון עסק.
רישיון עסק לבריכה – מסגרת נורמטיבית ופסיקה
- צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע”ג- 2013 (להלן: “צו רישוי עסקים“), קובע מהם העסקים שלהפעלתם נדרש רישיון עסק וכן מהן מטרות הרישוי של אותם עסקים. מטבע הדברים, רישיון עסק אינו ניתן בנקל ומחייב עמידת העסק בתנאים ובסטנדרטים שיבטיחו את בטיחותם של מקבלי השירותים מהעסק.
- פריט 7.4א’ לצו קובע, כי קיימת חובת רישוי לעסק מסוג “בריכת שחייה, לרבות מאגר מים אחר המשמש לשחייה ולנופש מים“.
- באשר לשאלת היקף המונח “עסק“, קובע סעיף 32 לחוק רישוי עסקים התשכ”ח- 1968 (להלן: “חוק רישוי עסקים“), כדלהלן:
“לענין חוק זה יראו כעסק גם כל עיסוק של חבר-בני-אדם, בין מואגד ובין לא מואגד, אף שאיננו לשם הפקת רווחים, אם נתקיים בו אחד מאלה:
(1) הנהנים היחידים ממנו הם חבריו שהצטרפותם מותנית למעשה בתשלום דמי חבר בלבד;
(2) אילו היה מקום העיסוק פתוח לקהל הרחב – היה נחשב כעסק.”
כפי שניתן לראות, סעיף 32 לחוק רישוי עסקים קובע מפורשות, כי אין הכרח3 שמקום כלשהו ישמש להפקת רווחים, על מנת שיוגדר כעסק הטעון רישיון עסק. - נושא רישוי העסקים התעורר בפסיקת בתי המשפט סביב בריכות השחייה, כאשר השאלה הנידונה הינה, האם בריכת שחייה בקיבוץ הינה “עסק” לצורך דיני רישוי העסקים, וזאת בשל האופי הייחודי של בריכות השחייה בקיבוצים, שברוב המקרים נועדו לשרת את חברי הקיבוץ ומשפחותיהם ואינן מתנהלות למטרות רווח. מובן שהיקש דומה ניתן להחיל על בריכות שחייה במושבים וביישובים קהילתיים.
- בהקשר זה, פסק בית המשפט העליון ברע”פ 4270/03 מדינת ישראל נ’ תנובה, מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע”מ:
“החוק נועד להשיג תכליות מסוימות. אופי הפעילות שלעניין, הוא שיקבע אם ‘עסק’ לפנינו אם לאו – הוא ולא המסגרת הפורמאלית שבתוכה מבוצעת אותה פעילות… מבחני הצביון המסחרי והרווח למשל, לא נועדו אלא כדי להצביע על תכונות אופי של פעילות הנצרכות לכאורה לרישיון עסק, שכן מניחים אנו שצביון מסחרי ופעילות לשם רווח נעשית בהיקף הדורש פיקוח ובקרה, ואולם אלא מבחני ראָיָה ולעולם כופפים עצמם כל מבחנים אלה כולם לתכליתו של החוק ולשכל הישר“. - רוצה לומר – קיום תכליותיו של חוק רישוי עסקים (כגון: שמירה על בריאות הציבור ובטחונו, מניעת מטרדים, סיכונים וכיו”ב), הוא השיקול המוביל בסיווגו של מקום כעסק טעון רישוי, כאשר מבחני הרווח והצביון המסחרי, משמשים רק כמבחני עזר לבחינת אופי הפעילות במקום.
- בת”פ 10804-06-14 מדינת ישראל נ’ קיבוץ רמת יוחנן ואח’ (להלן: “פס”ד רמת יוחנן“), בבית משפט השלום, נדונה בהרחבה שאלת תחולתם של חוק רישוי עסקים ובמיוחד של סעיף 32 הנ”ל, על בריכת שחיה המצויה בקיבוץ.
- במסגרת פסק הדין נקבע, כי:
“בריכת השחייה השייכת לנאשמת 1 (“הקיבוץ” מ.ס.נ.), ואשר נוהלה ע”י הנאשם 2, נמצאת בשימוש חברי הקיבוץ, שוכרי הדירות בקיבוץ, ואורחי הנ”ל. הבריכה אינה פתוחה לקהל הרחב, ואין גובים דמי כניסה לבריכה. לא שוכנעתי שהתנהלה בבריכה פעילות בעלת אופי וצביון מסחרי, ולא שוכנעתי שהבריכה מופעלת ע”י גוף שחבריו יצאו ברווח כתוצאה מהפעלת הבריכה. פתיחת הבריכה לקהל חברי הקיבוץ, שוכרי יחידות הדיור, ואורחיהם, אינה הופכת את הבריכה באופן אוטומטי לעסק, וזאת שעה שאין צביון מסחרי בפעילות הבריכה. אילו היו הנאשמים גובים דמי כניסה לבריכה, היה הדבר יכול להעיד על צביון מסחרי. יחד עם זאת – אין באי-גביית דמי כניסה כדי לשלול העדר אופי מסחרי, ויש לבחון את הצביון לפי פרמטרים נוספים, כגון סוג הקהל המורשה להיכנס לבריכה, והאם הבריכה פתוחה לכל דורש, או שקיימות הגבלות על הכניסה אליה, ומהן אותן הגבלות. במקרה שבפניי, הכניסה לבריכה מוגבלת לאנשים עם זיקה ממשית לקיבוץ, כך שקהל היעד הוא הקיבוץ ואורחיו בלבד.”
הנה כי כן, מסקנתו של בית משפט השלום בפסק הדין היא, כי לשם
בחינת צביונה המסחרי של בריכה (וכפועל יוצא – לשם סוגיית דרישת רישיון העסק), יש לבחון את הפרמטרים הבאים: אופי הפעילות בבריכה, גביית דמי מנוי ו/או דמי כניסה, סוגי הקהל המורשים להיכנס לבריכה ונגישות הבריכה לקהל הרחב.
על רקע האמור פסק בית משפט השלום, כי פעילות הבריכה הנמצאת בקיבוץ אינה טעונה רישיון עסק. - על פסק דין זה הוגש ערעור, לבית המשפט המחוזי, (ע”פ (חי’) 38096-06-15 מדינת ישראל נ’ קיבוץ רמת יוחנן, אגודה שיתופית), ושם נקבע, כי הגם שהמבחנים שנקבעו לבחינת צביונה העסקי של הבריכה נכונים הם, יש לקבל את הערעור ולקבוע, כי לשם הפעלת הבריכה נדרש רישיון עסק, זאת בין היתר בשל השימוש שעושים בה גורמים חיצוניים כמו שוכרי דירות, אורחי יחידות נופש וילדים המשתתפים בחוגים (כל אלו אינם חברים באגודה השיתופית של הקיבוץ שהינו הבעלים של הבריכה).
וכך נפסק במסגרת הערעור:
“למי ששוכר יחידות דיור, כאשר לשכירות נלווית זכות שימוש בבריכה ולמי ששולח את ילדיו לחוגים המתקיימים בבריכה בקיבוץ, ציפייה סבירה שהבריכה תעמוד בכל דרישות הבטיחות, הבריאות וכיוצ”ב, ממש כמו בריכה ציבורית הנמצאת מחוץ לקיבוץ. אין הדבר דומה, כלל ועיקר, למי שבא להתארח בבית פרטי, בו מצויה בריכת שחייה ואין צורך להרחיב בכך את הדיבור.
המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי לבריכת הקיבוץ, הנדונה כאן, “צביון עסקי”, המכליל אותה בחובת הרישוי.”
בשולי הדברים יצויין ויודגש, כעולה מפסק הדין, שגם במקרה של אי גביית דמי כניסה לבריכת השחייה וככל ובריכת השחייה תשמש גם אנשים אחרים, שאינם רק מבין חברי האגודה החקלאית (שהם יחד עם האגודה הבעלים החוקי והקנייני של הבריכה), כמו למשל שוכרי דירות במושב, תושבי המושב בהרחבה, אורחים ביחידות אירוח וכד’ -לפיכך, במקרה שכזה בריכת השחייה תהיה טעונת רישיון עסק, כדין.
דיון
לשם קביעה, האם בריכת השחייה ביישוב הינה עסק החייב ברישיון עסק אם לאו, נבחן להלן את הפרמטרים שנקבעו בפס”ד רמת יוחנן הנ”ל, למקרה דנן:
א. סוג הקהל ונגישות הבריכה לקהל הרחב – האם בריכת השחייה משמשת רק את תושבי היישוב או גם תושבי חוץ, חוגים, שוכרי דירות וכו’; ככל ובריכת השחייה משמשת רק את חברי האגודה של היישוב- הרי שאין לראות בכך אופי מסחרי. ככל ובריכת השחייה פתוחה לקהל הרחב (בין היתר לתושבי ההרחבה, שוכרים ואורחיהם, פעילות חוגים), ואף משמשת לחוגים ואירועים- הרי שלבריכת השחייה אופי מסחרי.
ב. אופי הפעילות בבריכה וגביית תשלום עבור כניסה – האם היישוב גובה תשלום עבור דמי כניסה לבריכת השחייה ביישוב? ככל והתשובה לכך הינה חיובית, מעל לכל ספק, הרי שלבריכת השחייה אופי מסחרי הדורש קבלת רישיון עסק.
אמנם ניתן לטעון, כי תשלום דמי המנוי על ידי משפחות החברים מהווה “דמי השתתפות” שמטרתם לממן את הפעלת הבריכה מכספי החברים המשתמשים ללא כוונה להפקת רווחים, אולם יחד עם זאת, בשל העובדה שלשון החוק אינה דורשת שעסק יהיה לשם הפקת רווחים לצורך סיווגו כעסק טעון רישוי, הרי שאין בטענה זו די בכדי להחריג את בריכת השחייה מתחולת החוק.
סיכום והמלצות
- ככל והיישוב גובה דמי מנוי ודמי כניסה לבריכה נראה, כי פעילות הבריכה היא בעלת צביון מסחרי ולכן תסווג ככזו, ולכן היא טעונה רישוי עסקים.
- על מנת להחריג את הבריכה מתחולתו של סעיף 32 לחוק רישוי עסקים ולעמוד בתנאים שנקבעו בפס”ד רמת יוחנן כאמור לעיל ושניתן יהיה לפטור את בריכת השחייה מחובת רישוי עסקים, אנו סבורים, כי על האגודה החקלאית ביישוב / בעלת הזכויות בבריכת השחייה להימנע מגביית דמי מנוי מחברי האגודה ולממן את מלוא ההוצאות התפעוליות של הבריכה מקופת האגודה, אם באמצעות הגדלת מיסים או בכל דרך אחרת, שאז הכניסה לבריכת השחייה ביישוב וכל פעילות אחרת בה, תהיה ללא תשלום.
- הצעה נוספת שיכולה לעלות, הינו העברת הזכויות בבריכת השחייה לאגודה קהילתית או לוועד המקומי- כך שזו תאפשר כניסה ללא תשלום לכל חברי היישוב ולתושבי הכפופים לוועד המקומי, ולא תתאפשר כניסה לבריכת השחייה למי שאינו נמנה עם חבריה של האגודה הקהילתית ו/או שאינם כפופים לוועד המקומי (שכתובתם ביישוב על פי מרשם האוכלוסין).
- ידועה העובדה, כי הליך קבלת רישיון עסק עלול לטמון בחובו עלויות גבוהות. עם זאת, ברצוננו להדגיש, כי דיני רישוי עסקים מאפשרים הטלת אחריות פלילית בשל היעדר רישוי הן על היישוב והן על בעלי תפקידים בו, ולכן יש לשקול את אופן הפעולה בכובד ראש.
- זאת ועוד, הליך רישוי עסקים מחייב את מפעילי בריכות השחייה בקבלת היתר לאחסון חומרים רעילים, אישור כב”א, אישור משרד הבריאות, משטרה וכן גופים נוספים – מה שהופך את מתקן בריכת השחייה למקום בטוח ומפוקח יותר, דבר שיש בו כדי להקטין ו/או אף למנוע סיכונים לפגיעות בגוף ובבריאות המשתמשים והחשיפה להטלת אחריות על המושב/ קיבוץ, קטנה.
- אין באמור במאמר זה בכדי להוות ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי ו/או המלצה משפטית.
- מאמר זה מסתמך על פסיקות הקיימות נכון למועד כתיבת המאמר. פסק הדין של בית משפט המחוזי אינו ההלכה אלא מחייב ערכאה נמוכה יותר, קרי, בית משפט השלום.